מוכנים לעולם החדש?

רק שזה לא רק בגבולות הקיבוץ, או הארץ. העשרים שנה האחרונות ערבלו את העולם לטוב ולרע. והמיקרוקוסמוס הקיבוצי שנדרש לשנות ולהמציא מבנה חדש מתוך ניפוץ האוטופיה- הוא כבר כאן. עכשיו. בשיא הגל שלו.

איך זה בא לידי ביטוי?

 

כלומר.. חוץ מההרגשה הפרטית שלי. תחושה של מעבר בין הישן, המוכר, האוטומטי, הרגיל והמשעמםםםם לבין החדש, המדוייק, המלהיב, הרך, המשותף, הרוחני, הנינוח. מעבר שמרגיש כמו הליכה בבוץ טובעני.

מסתבר שחוץ ממני, יש עוד המון נשמות מתעוררות שממש משתוקקות לנוע אל עבר החדש. והחדש- היא ארץ לא נודעת, עם אדמת טרשים לפעמים, והדרך אליה ארוכה ומפותלת.

התחושה היא שדברים שעבדו לנו מדהים, פתאום כבר לא עובדים.

עיסוק שהיה השליחות שלנו, מרגיש מאוס וחונק.

כל מה שידענו על עצמינו כאמת מוחלטת על מי שאנחנו, נסדק ומתרסק.

וכל זה במרינדה של בלבול, חוסר ערך, אנרגיה נמוכה.

 

שאלות של זהות מבקשות מענה וסדרי העדיפויות פתאום משתנים בצורה קיצונית (למשל- נראה לי מעוות לגמרי להניח את שלושת ילדיי בגן ל 8 שעות בכל יום)

כל זה, ועוד לא דיברתי על קריסת המערכות שבחוץ- המערכת הציבורית-פוליטית, החינוך, האנרגיה, הכלכלה, יו ניים איט (אבל זה כבר לפוסט אחר).

כן כן, ארץ חדשה מתישהו תתגלה שם באופק, אבל המעבר בין הישן לחדש….אוף כמה שהוא מאתגר אותי. איףףף כבר הייתי רוצה להיות שם! רק להעיף ממני את הבוץ ושמישהו כבר יביא לי את הגלולה שמעבירה לצד השני.

ואז רגע של תזכורת עצמית- הגלולה הזו, בעצם יש לי אותה! היא גלולה של טראסט, התמסרות, קבלה.

את בבוץ עכשיו. אם תאבקי- תתחפרי עוד יותר. אם תשתוללי, תטבעי. אז אולי כדאי לשחק? (קציצות בוץ תופס?) אולי להמרח ולהתפלש בתוכו עד שיתייבש וירד ויאפשר לי לצאת בקלות זה עדיף?

 

ואז הבאסה של הבוץ מתחלפת בידיעה שיש שם איזה ארץ חדשה.

ובידיעה הברורה שכולנו ביחד הולכים לארץ חדשה. ואם לא נעז, לא נביט, לא נשים לב לפרטים לא נגיע.

וכן, זה מפחיד. ומרגש ומלהיב ומבעיט, הכל ביחד.

מה שבטוח, זה נדיר. לחיות בתקופה הזו, זה הזדמנות חד פעמית שבחרה הנשמה שלנו. לקחת חלק במעבר מהישן לחדש, מהצורות חיים שכבר לא רוונטיות, לעדכון גרסה, זה חלק מהמשימה שלנו. ולכן זה משפיע על הרבה מאוד אנשים.

תדעו שאתם לא לבד.

 

זה לא איזה דיכי קטן. יש פה טרנזישן קולקטיבי שקורה כבר שנים מתחת לפני הקרקע ועכשיו עולה יותר ויותר מעל פני האדמה עד כדי כך, שאי אפשר להתעלם ממנו. ואיזה מזל שכך! תארו לעצמכם שעדיין היתה היום לינה משותפת בגני הילדים בקיבוץ? תחשבו שעדיין היה סידור רכב שכל אחד כותב מתי הוא צריך לנסוע ולאן ומאיר היה משבץ את המכוניות לכל דורש? הזיה.

אני מוכנה להכנס אליך בדילוגי שמחה ובאמת, אבל באמת להיפרד מהישן. מעסקים לא רלוונטים, מפחדים הישרדותיים, מדפוסי לא רואים אותי והקטנה וצמצום.

ואתה, בחיאתתת, תגלה לי עוד פיסות בפאזל הזה, כדי שאוכל לחוות את השינוי בנינוחות ובתשוקה. שאוכל להביא עוד ידע של העולם החדש, שכבר מספיק אנשים ונשמות מוכנים אליו.

 

והנה, כבר עכשיו, אנחנו מקבלים יותר ויותר בהירות לגבי הדרך שבה נכון לנו להביא את המתנות שלנו לעולם כרגע.

הללויה לכבוד זה!

וקדימה, לוקחת צעד. באים איתי?