להיפרד ממיה (גידו)

הקול שצריך וראוי שיהיה לו מקום הוא הקול של מה עושה לי טוב. מה שעושה לך טוב! מודה.אני מאוד אוהבת לקרוא תגובות ולשמוע בשבילים ובמפגשים שהכתיבה שלי נגעה בא~נשים, ושזה הזיז להן, הן קיבלו מזה משהו חדש. זה באמת מרגש ונותן דלק לעשות ולכתוב עוד! אבל בתכלס, (אל תכעסו… ) הכל מתחיל מהרצון הדי אגואיסטי שלי, פשוט להיות בביטוי מלא ולהוציא החוצה. דרך הכתיבה אני מעבדת מחשבות וחוויות. זה נובע מהצורך שלי להקשיב פנימה, לנקות את רעשי הרקע ופשוט לכתוב את הקול שלי. את מי שאני ומה שיש לי בפנים.

הקטע המדהים הוא, שכשאני נותנת מקום לקול הנקי והאותנטי הזה, אז גם התגובות, המקום האישי הזה שנוגע, פשוט קורה מעצמו בלי מאמץ. בלי להתכוון ולתכן את התוצאה. אז כן, יש מי שלא יתחברו, יש כאלה שיסירו את עצמן מרשימת התפוצה. זה ממש בסדר (ואני ממש לא צריכה לקבל התראה במייל על כל אחת כזו,כמו פעם) תאמת? זה אפילו לא צובט לי בלב. זה קרב אבוד מראש לקלוע לדעת כולם, לנסות לרצות את העולם (מלשון ריצוי).

היום, אני כבר גדולה יותר ורואה שכל אחד מבקש לקבל משהו. וזה בסדר שלאחת יתאים מה שכתבתי ולשנייה משהו אחר יהדהד. מה שבטוח, זה לא ישנה את הרצון שלי לכתוב, לעשות ולהביע את עצמי באלף דרכים שונות. זה לא פחד שיכבה אותי. מבחינתי, גם בישול זו דרך להביע את עצמי ואת היצירתיות שלי.

כנראה שבכל סוג של יצירה ותקשורת, אפשר לחוש את האנרגיה הזו. למשל כשלמדתי קדרות, והייתי באה ביום מבאס, לא מרוכזת ולא בפוקוס, נחשו איך הכלים היום יוצאים…? לגמרי לא במרכז ולא בפוקוס גם הם. והרי גם באוכל זה ככה וגם בשיווק ובכתיבה. כשעושים בשביל ליהנות ולנוע- זה כיף וזורם. כשבוחרים מתוך פחד או הימנעות, זה מכווץ ומשאיר אותי קטנה וחסרת בטחון.

רק את יכולה לבחור ולהחליט מאיזה מקום לפעול ומתי ההימנעות הזו, ההישארות כצופה מהצד שלא משתתפת, לא על המגרש, משרתת אותך.

לחיי הצבעים האמיתיים שלך, ומי יתן וכולנו נלמד כל יום עוד קצת להיפרד ממיה ולהקטין את הנוכחות שלה בחיינו.