כשרק עברנו לבית החדש המוקף חול ואבק, הכנתי מרק.
הדלורית היתה כל כך עסיסית ויפה שלא יכולתי לזרוק לפח את הגרעינים שלה. אז זרקתי אותם בחצר על איזו פיסת אדמה שוממה.
אבל רגע, זה לא פוסט על בישולים… אלא על שיעור מהטבע.
לאט לאט נוספו שיחים ועצים וטפטפות שישקו את כל מה ששתלנו שם בחצר הקדמית שהיתה חמרה ועשבים לפני רגע.
והיא? היא המשיכה בשלה. הנביטה נבטים קטנים שגרמו לי לצאת בקריאות נלהבות.
הוציאה עלים ענקיים שהפכו למרבד שגולש אל השביל.
ואז גם באו הפרחים היפים שלה, צהובים ופתוחים בבוקר, ומכונסים בערב. הפרחים משכו אליהם דבורים, ואלה כבר עשו את העבודה.
ובנתיים, בזמן הזה, אני בשלי. רק מתאמצת שלא להפריע לה לגדול בשקט.
אולי פה ושם מנכשת כמה עשבים שוררים, אבל בגדול… לא עושה הרבה ורק צופה בה איך היא באפס מאמץ
עוברת שלב אחרי שלב עד שהבשיל הפרי המדהים הזה שקטפנו היום.
ומה למדתי מהדלורית הזו על שיווק?
– שהטבע עושה את שלו ללא מאמץ, זה גם הטבע שלנו, וככה אני רוצה את השיווק שלי.
טבעי, נטול מאמץ, קורה מעצמו כשיש לו מספיק מים ושמש. או כמו שאני קוראת לזה- מצפן ה-פק"ל – מחפשת איפה פשוט וקל.
– שכל מה שאני צריכה זה להסכים להיות אני במלוא הדרי, הדבורים כבר יבואו.
– שאין מה לעשות, כמה שלא אנכש עשבים ואמונות מגבילות, תמיד יהיו חדשות לטפל בהן, ועדיף לעקור אותן מהשורש כשהן עוד קטנות.
– שכדאי לארגן מערכת אוטומטית שתזין את העסק שלי ממש כמו הטפטפות שנדלקות ללא מגע יד אדם כל בוקר.
מה המערכות שיכולות לשמש הזנה לעסק? דפי נחיתה שמזרימים מתעניינים, אוטומציית קביעת פגישות, וכל מה שקשור בזה.
אבל גם משהו קבוע שמזין את הגוף והנשמה שהם חלק מהעסק שלי (זו הסיבה שאני יוצאת לרקוד ניה ממש עוד 5 דקות… ולא מוותרת על חמישי בבוקר בתנועה)
– להשאיר ספקות בצד. לא שמעתי את הדלורית מתלוננת או רוטנת בחוסר סבלנות "נו כבר! מתי יצאו פירות מהשיח הזה?"
האמת שלא שמעתי גם את עצמי, פשוט נהניתי לקום בבוקר ולראות אותה גדלה. אמנם מכל השיח הענק
יצא רק פרי אחד גדול ובשל וגם על זה יכולתי להגיד: "מה, כל ההשקעה הזו ורק פרי אחד?!"
אבל ביחס לזה שלא עשיתי המון ושפשוט התפעמתי לראות אותה, זה די הרבה!
ומה אתם לוקחים מסיפור הדלורית על עסקים ושיווק?
