אני לא זוכרת בדיוק בת כמה הייתי, זה היה בכתה ב' אולי ג'. כל הבנות של הכתה וגם של השכבה מתחת, נאספו ליד הבית של השכנים שלנו והצביעו על הקיר. על המשקוף יותר נכון. משקוף שיש כזה של פעם שבלט מעל השירותים של השכנים.
על המשקוף היתה מילה שנכתבה בגיר כחול- סיון.
הן הצביעו, התלחששו קצת ולבסוף אחת הילדות האשימה- "את כתבת את השם שלך על הקיר! אנחנו נספר למבוגרים"
באותו הרגע העולם שלי התחלק לשתיים.
לאלה שמאמינים לי ומאמינים בחפותי ולאלה שבחרו להאשים ואפילו להפליל אותי במעשה שלא אני עשיתי.
אחרי ההלם הראשוני, תחושת הפגיעה והעלבון לא איחרו להגיע והיה להם טעם צורב ומר.
לא רק שאני מואשמת על לא עוול בכפי, גם עומדת מול שורת ילדות שרק מחכות לשמוע מה יש לי להגיד ולהמשיך לתקוף.
ותבינו, לא מדובר בשכבה של מאות ילדים, אלא בקיבוץ קטן. זו החברה שיש, אלה הבנות איתן אני צריכה להתמודד מעכשיו ולפחות עד סוף י"ב.
מה אני אומרת להן? איך אני מגיבה?
החוויה הלא פשוטה הזו הודחקה אי שם בתוך המחסן האפל של הזכרונות שלא נעים לפשפש בהם. אבל יום אחד, כשחוויתי האשמה שהגיעה מכיוון בלתי צפוי (חברה שהחשבתי קרובה וטובה… בדיוק כמו ההיא מגיל , פתאום צפה התחושה ההיא מהילדות ובפלאשבק אחד חזרתי לעלבון והשפלה ההיא. אפילו שעברו כמעט 30 שנה. כעסתי, נעלבתי, הופתעתי וכמו אז, לא הסמכתי למכור את ערכיי בתמורה להודאה בהאשמות.
אז מה עושה ילדה בת 8-9 שמאשימים אותה על פשע שהיא יודעת שלא ביצעה?
מה אתם הייתם עושים?
איך זה היה מרגיש?
מה ההשפעה שהיתה לזה על עולמכם?
יש אינסוף תשובות אפשריות למה שזה היה עשוי לצרוב בי ואיזה אמונות ופרדיגמות הייתי סוחבת איתי מאז בלי לדעת.
יכולתי להפוך לחשדנית, למסוגרת, לאחת שלא סומכת על אנשים. יכולתי לגדול להיות נערה תוקפנית ומאשימה, העיקר שלא יאשימו אותי. יכולתי להסתגר בתוך עצמי ולהפוך ביישנית וסגורה.
אבל זה לא מה שקרה.
מה שהאירוע הזה גרם לי, זה להיות מאוד נאמנה לעצמי ולסנטר שלי. את האמת שלי אף אחד לא יכול לקחת, גם אם לא שומעים את הקול שלי או לא מאמינים לי. אני יודעת מה האמת שלי, נקודה.
ויותר מזה, אני לא אוותר ולא אכנע ולא אקטין את עצמי גם מול כוחות גדולים ומאיימים יותר. יש לי אותי.
עם כל הכאב שבחוויה, כשפתאום הבנתי איזה ילדה מדהימה הייתי כדי לדבר אל עצמי בקול הזה ולא להיסחף לקולות אחרים, מאשימים, מקטינים, קורבניים, זה עשה לי משהו בלב ושימח אותי לגלות שעמוד שדרה של אהבה עצמית כבר היה שם.
עם זאת, אין לי ספק שבאותו הרגע הבנתי שאני צריכה לשמור על עצמי. לא לתת את כל כולי, לשים שריון כי … אפשר להיפגע.
שריון שעבדתי מאוד קשה בהמשך החיים כדי להיפרד ממנו ולרכך אותו.
למזלי, לא איבדתי את האמון באנשים ותפסתי את עצמי כאדם אופטימי ואוהב אנשים. היום אני מבינה שזה לא רק שלא איבדתי אמון, אלא להיפך! יש בי משהו שקודם כל מאמין, קודם כל רואה את הטוב, עד שלא הוכח אחרת (גם אם יש עדת משמיצים שמספרת רעות על אותו אדם….) נשמע מובן לגמרי שזה הצד שבחרתי, אחרי שאני הייתי בצד שלא האמינו לו. האמת שזה דפוס שלא ראיתי ולא קישרתי לסיטואציה הזו עד היום.
לחוויה המעצבת הזו יש עוד חלק מעניין באשה שגדלתי להיות ובאשת המקצוע, המלווה העסקית שאני היום. אחד הדברים שהכי בוערים בי להעביר הלאה מעבר לאהבה עצמית, זה הנושא של ביטוי עצמי מלא. כל כך הרבה נשים עוברות דרך חוויה של השתקה, הסתרה, בושה, תחושה של "לא מספיק". כמה בקלות יכולתי גם אני להאלם דום בסיטואציה כזו! ובכמה סיטואציות אחרות באמת שתקתי, הדחקתי, בלעתי את המילים וחטפתי דלקות גרון אינספור…
אז די עם זה.
חלאס.
אי אפשר לחיות בהגשמה ובמימוש, בשפע עסקי ובהשפעה על העולם כשאנחנו משתיקות את עצמינו, מתביישות, מסתירות חלקים שלמים באישיות שלנו כדי שלא חלילה נבוא לא בטוב בזווית של העין של מישהו. או נחטוף דחייה. או האשמה.
אי אפשר לחיות בהימנעות וצמצום ולצפות לעוף על העסק, לגדול, להשפיע לטרוף את העולם.
אין לי ספק שהסיפור הזה הוא רק עוד נקודה בדרך שגורמת לי לרצות לעזור ליותר נשים לחיות בביטוי המלא שהן ראויות לו, ולמצוא את הקול הייחודי שלהן בעולם. שאף אחד לא ישתיק או יצמצם אותנו ושנרגיש קרובות לעצמינו ולאמת שלנו בלי קשר לנסיבות ולסערות שמתרחשות בחוץ.
אני בטוחה שהילדה ההיא והחבורה כולה בכלל לא זוכרות את הסיפור הזה, אבל אני רוצה להודות לכולן עליו. כי יש לו חלק משמעותי בהתפתחות של מי שהפכתי להיות.